לא בכל יום שומעים על כומר קתולי, ועוד ממסדר הישועים, ועוד הודי, שספריו מוחרמים על ידי הוותיקן 11 שנה לאחר מותו.

11 שנה לאחר מותו, פירסם הקרדינל רצינגר (הלא הוא האפיפיור הנוכחי) הודעה בשם מועצת הוותיקן לדוקטרינה ואמונה, ובה הוקעו ספריו של הכומר הישועי המנוח אנטוני דה-מלו כמסוכנים לאמונה. לרווחת הקתולים (לאף אחד אחר זה לא ממש הזיז) הופשרו הספרים לאחר זמן, תוך הוספת ההערה הבאה: 

"ספרי האב דה-מלו נכתבו בקונטקסט רב-דתי, כדי לסייע למאמיני דתות אחרות, אגנוסטים ואתיאיסטים בחיפושם הרוחני, ולא נועדו על ידי המחבר לשמש כספרי הדרכה לקתולים המאמינים באדיקות בדוקטרינה או הדוגמה הנוצרית." 

טוני (אנטוני)  דה מלו נולד למשפחה נוצרית מגואה בהודו. בגיל 16 הצטרף למסדר הישועי ובגיל 30 הוסמך ככומר. הוא עבר גם הכשרה כמטפל פסיכולוגי, ועד תחילת שנות השבעים פעל כפסיכוטרפיסט. במהלך השנים נוכח שלא הפסיכותרפיה ולא התרגול הרוחני הישועי מובילים לשינוי עמוק ורדיקלי.

כידוע, יש לישועים תרגולת רוחנית שנוצרה על ידי מייסד המסדר, איגנציו לויולה, וכל סטייה ממנה מהווה עברה חמורה. התהליך שעבר היה ממושך וכואב, כשהוא מנסה להתגבר על מגבלות הדוקטרינה הנוצרית על ידי שימוש בכלים פסיכולוגיים.

בנעוריו תירגל את התרגול הרוחני של לויולה אותו למד בספרד, בבגרותו העריץ את דרכו ואישיותו של גאנדי. אחר כך הושפע על ידי ברנרד ראסל שהקסים אותו ביושר החשוף שלו, לאחר מכן הלך שבי אחרי ג'ידו קרישנמורטי, שנקט בדרך של "מודעות לא-מותנית ולא-בררנית".

בניגוד לקרישנמורטי, שעם מעלויו הרבות לא ניתן למנות חוש הומור מפותח, דה מלו היה תמיד עם חצי חיוך ממזרי, ולא בחל בשום אמצעי כדי להביא את מאזיניו לחיוך וצחוק.

כבר בתחילת דרכו כמנחה סדנאות, נהג להתבדח על המחלוקות הפנימיות בנצרות, והנה בדיחה שנהג לספר:

ישו אמר שעוד לא ראה משחק כדורגל, אז לקחנו אותו. היה משחק סוער בין קבוצת "החובטים" הפרוטסטנטים לבין נבחרת ה"הצלבנים" הקתולים. הצלבנים הבקיעו, וישו הריע בהתלהבות והעיף את הכובע באוויר. ואז הבקיעו החובטים וישו קפץ בהתרגשות והעיף את הכובע באוויר.

איש שישב מאחורינו נגע לו בכתף ושאל אותו: "לאיזה צד אתה מריע, ידידי היקר?"

"אני?" שאל ישו, שלא הצליח להסתיר את התלהבותו מהמשחק "או! אני לא בעד שום קבוצה. באתי רק להנות מהמשחק"

השואל פנה ליושב לצידו ופלט "המממ...  אתיאיסט!"

בתחילה הגדיר את הסדנאות שלו כ"לימוד דרכים יעילות יותר לתפילה נוצרית" ובהן הגניב מדיטציית ויפסנה בודהיסטית בנוסח גואנקה. הספר הראשון שפרסם, "סדהנא" הוא אוסף תרגילים רוחניים במסורת הנוצרית. הספר השני ורוב הבאים אחריו בנויים מאוספי סיפורים, ממקורות הינדיים, בודהיסטיים, נוצריים, חסידיים, סופיים, סיניים וסיפורי זן. הסיפורים משמשים כסיפורי הוראה, בדומה לספרי הסיפורים הסופיים של אידריס שאח, או הספר "אור הגנוז" של בובר, ושאר ספרי המעשיות החסידיים. טוני יעץ לקרוא את ספריו כמו שקוראים ספר רפואי – "כשאתה בודק אם יש לך אחד מהתסמינים המתוארים" ולא כמו שקוראים ספר פסיכולוגיה "כשאתה חושב לאיזה מן הטיפוסים המתוארים דומים החברים שלך ".

כמו קרינשמורטי, הדגיש דה-מלו את חוסר התוחלת במאמצים כדרך לשחרור. כמובן שבכנסייה הקאתולית, שבה מאמץ שווה לעבודה רוחנית, לא התקבלו הדברים בהבנה יתרה. לדבריו, הארה הרוחנית לא דורשת מאמץ. ליתר דיוק, היא מגיעה למרות המאמצים שלנו.

כששאלו אותו על ההארה שלו עצמו, המורה סרב תמיד לדבר, גם כשניסו התלמידים למשוך אותו בלשון. כל מה שידעו הי מה שאמר פעם המורה לבנו הצעיר ששאל אותו איך הרגיש כשהגיע להארה. התשובה הייתה "כמו טיפש".

כששאל אותו הנער מדוע, ענה המורה "ובכן, בני, תאר לעצמך שאתה מתאמץ לפרוץ לבית, מטפס על המרזב ומנפץ חלון בקומה שנייה – וכשאתה יורד למטה אתה רואה שהדלת הייתה פתוחה כל הזמן".

הוא התחיל להצביע על כך שכל הנוסחאות והשיטות, הדתיות, התיאולוגיות והרוחניות הן לא יותר מאשר נוסחאות, מושגים אינטלקטואליים, מוצרים של המוח האנושי שלא מסוגל לחשוב אלא במונחים דואליים.

הייתה לו כריזמה כובשת, הוא הקסים בקלות ושכנע את שומעיו להשתתף בקורסים של ויפאסנה, כשהמקור הבודהיסטי של הטכניקה לא הפריע לו, כל עוד התוצאות היו שחרור מדעות קדומות ומדוגמות.

כשנשאל האם שימוש בשיטות מסורתיות, למשל כאלה  שהומלצו על ידי אבות הכנסייה הוא רוחניות, ענה שמה שלא עובד איננו רוחניות. שמיכה מפסיקה להיות שמיכה ברגע שהיא לא מחממת אותך. וכשנשאל האם רוחניות היא דבר שמשתנה, אמר ש"אנשים משתנים וצרכיהם משתנים. כך שמה שהיה פעם רוחניות איננו בהכרח רוחניות היום.  מה שנקרא בכרגיל בשם רוחניות הוא רק תיעוד של שיטות שהיו אפקטיביות בעבר".

ומה היא רוחניות? "מה שמצליח להביא אדם לטרנספורמציה פנימית"

"אם אתה יכול ליהנות בלי רגש אשמה, ולהתנזר בצורה לא כפייתית, אתה חופשי"

הנה פתיחה אופיינית של סמינר שלו:

רוחניות משמעה התעוררות. רוב האנשים, גם אם אינם יודעים זאת, חיים רדומים. הם נולדים רדומים, חיים תוך שינה, מתחתנים תוך שינה, יולדים ילדים בשנתם, והולכים לעולמם ישנים. הם אף פעם לא מבינים את החמדה והיופי הקיימים בדבר הזה שנקרא בפינו הקיום האנושי. אתם יודעים – כל המיסטיקנים – קתוליים, נוצרים, לא נוצרים, מאיזו השקפה שהגיעו, לא תלות בדתם – תמימי דעים בנושא אחד: הכל בסדר, הכל בסדר גמור. למרות שהעולם בבלגן אדיר, הכל בסדר גמור. פרדוקס משונה, אמת ויציב. אבל, באופן טראגי, רוב האנשים מעולם לא הצליחו לראות שהכל בסדר, כי הם רדומים. יש להם סיוטי לילה. בשנה שעברה שמעתי בטלוויזיה הספרדית סיפור על אדון אחד שנוקש על הדלת של הבן שלו. "חיימה", הוא אומר "תתעורר!". חיימה עונה "אני לא רוצה לקום, פאפא". האבא צועק :"קום, אתה צריך ללכת לבית-ספר". "חיימה עונה: "אני לא רוצה ללכת לבית ספר". "למה לא?" שואל האבא. "שלוש סיבות" עונה חיימה. "ראשית, בגלל שזה כל כך משעמם; שנית, הילדים עושים ממני צחוק; ושלישית, אני שונא את בית הספר". ואבא עונה: "טוב, אני אתן לך שלוש סיבות למה אתה כן צריך ללכת לבית-ספר. ראשית, כי זאת חובתך; שנית, כי אתה בן ארבעים וחמש;  ושלישית, כי אתה המנהל."

תתעוררו! תתעוררו! אתם מבוגרים. אתם גדולים מכדי להיות רדומים. תתעוררו! תפסיקו לשחק בצעצועים שלכם.

רוב האנשים אומרים לך שהם רוצים לצאת מגן הילדים, אבל אל תאמין להם. אל תאמין להם! כל מה שהם רוצים זה זה לתקן את הצעצועים המקולקלים שלהם. "תחזיר לי את אשתי. תחזיר לי את המשרה שלי. תחזיר לי את הכסף שלי. תחזיר לי את שמי הטוב, את ההצלחה שהייתה לי". זה מה שהם רוצים. הם רוצים שיחליפו להם את הצעצועים. זה הכל. גם הטובים שבפסיכולוגים יאמרו לך, שאנשים לא באמת רוצים להתרפא. הם רוצים הקלה;  ריפוי הוא כואב.

לא נעים להתעורר, אתם יודעים. טוב ונוח במיטה. מעצבן להתעורר. זו הסיבה שגורו חכם לא מנסה להעיר את האנשים. אני מקווה שאהיה כאן מספיק חכם ו אם אתם ישנים לא אנסה בכלל להעיר אתכם. זה ממש לא העסק שלי. אפילו אם אומר לכם לפעמים: "תתעוררו!"

העסק שלי הוא להתעסק בשלי, לרקוד את הריקוד שלי. אם תפיקו מכך רווח, מה טוב;  אם לא, מה חבל! כמו שאומר הפתגם הערבי: "הגשם הוא אותו גשם; אבל בטרשים הוא גורם לקוצים לצמוח ובגנים הוא גורם לפרחים ללבלב".

טוני דה מלו נפטר בשנת 1987 בגיל 56, יום לאחר שנחת בארה"ב לסיור הרצאות.