47-48

כל עוד אנו נאחזים בחוזקה ברעיונות שלנו על הביטחון, יהיה צמא הולך וגובר לצבור. הצבירה מתחילה כאמצעי לביטחון, אבל הופכת למטרה בפני עצמה. המהפכה התעשייתית הגדילה באופן משמעותי את האפשרויות ומגוון ההזדמנויות להגדיל את רכושנו, אבל היא גם יצרה תאווה שאיננה ניתנת לסיפוק לצבור הון עצום. רק למעטים יש יכולת והזדמנות לעשות הון, והשאר, כנראה, מפסידים את כל שהיה להם וביטחונם פוחת. מצד שני, עוני איננו הסיבה היחידה לחוסר בטחון; סיבות נוספות הן טיפשות, תאונות, מלחמות, מחלות ומעל לכל, המוות, ה"נעלם הגדול" - כל אלה עשויים לפעול נגד העשיר והעני כאחד. התרופה הרדיקלית היחידה היא להפוך על פיהן את הדעות שלנו בנוגע לביטחון ולצבירה. שינוי כזה, אומר לנו קרישנמורטי, יתחולל מעצמו, אם נהיה מודעים למצב הנוכחי של המיינד שלנו – זה הצובר או מספח – ולשריטות המלוכסנות שעליו- מודעות ללא שפיטה או הצדקה  וללא זיהוי, כלומר מבלי להוסיף את ההצטברויות ל'אני' הדמיוני.  

 

'אני' הפך להיות לאיום, "זולל כל", ו"מזהה כל".  כל הטעויות,  כל שגיאות החישוב והזיהוי, כל השריטות על המיינד המותנה שלנו מתקשחים ומתעצמים על ידי התגבשות מסביב ל 'אני'; ה"אני" מאמץ אותם לחיקו תחת כנפיו, שהוא הופך אותם לרכושו או שהוא מזדהה איתם. ה'אני' הופך כך להיות הסימן העילאי של ההתניה, מכיל את כל הסימנים האחרים ומטיל עליהם את צילו. כפי שראינו, חלוקה לחלקים גורמת לחלוקה חברתית לכתות, (casteism), ללשון, ללאום ; כשמדברים באופן מופשט, אנו עשויים להסכים שאלו הן טעויות, אבל  כשמדובר על החוג החברתי אליו אני שייך, בשפה או בלאום שלי, אנחנו מוכנים להגן עליהם במחיר חיינו. חלוקה לחלקים שוב מובילה להשוואות, אך כשזה מגיע להשוואה ביחס אלי, ההשוואות מקבלות תוקף מוחלט שלא היינו נותנים להן במקרה אחר. באופן דומה, אנו יכולים לדון באדישות במושג הזמן ולהודות שלעבר פחות משמעות מאשר להווה. אבל כשמדובר בעבר של משפחתי, עמי או דתי, אני נאחז בו בכל כוחי. שוב, באופן תיאורטי, אנו עשויים להודות שרכוש לא מעניק ביטחון אמיתי, או שהוא לא חלק מהותי ממני אלא דבר מקרי, (האם אנחנו לא מלגלגים על המצרים אשר שימרו מומיות והותירו חפצי ערך בקברים?)-אך כשמדובר ברכוש שלי, 'אני' טוען לבעלות עליו עד לגרוש האחרון; ואיבוד של "כולה" עט נובע מאמלל אותי במשך ימים. באופן דומה, תשוקה, חמדנות ואמביציה עשויים להיות רעים- עבור אחרים; אבל אסור שמאומה יעמוד ביני לבין השאיפות שלי.

השריטות הנובעות מה'אני' מאפילות על השריטות האחרות. כל הפרעה של המיינד המותנה היא הפרעה של ה'אני' והיא מלווה בתחושת בדידות. ה'אני' תומך בכל מצבי המיינד המותנה, ומאידך כל המצבים הללו תומכים ב'אני'. אסור להתעלם מההשלכות של חלקה השני של האמירה הקודמת, היות וללא התוספת המתמדת של מצבים מותנים, ה'אני' לא היה נוצר מלכתחילה. משנוצר, הוא מספק תמיכה למצבים אלה, הוא סופח אותם לתוכו, ועם כל תוספת של מצב למבנה, כוחו עולה והוא מסוגל לתמוך ביותר מצבים. בדרך זו, כדרכו של כדור שלג, הוא צובר כוח, כמו גם יכולת לצבור עוד כוח. תהליך זה ממשיך ללא הפסקה או מעצור לאורך כל החיים וכאשר אנו נפגשים עם אבדן, אנו חשים כי יש לנו תמיכה אחת פחות, דבר שגורם לתחושת הבדידות שלנו.